איים של שקט - חוויות מהריטריט

במסגרת התוכנית השנתית להעמקה - איים של שקט, התקיים הריטריט הראשון שנועד לאפשר למשתתפים לעצור לרגע את שגרת היום, ולהפנות תשומת לב.

לאורך כמה ימים משמעותיים, המשתתפים עברו חוויות עמוקות במרחב בטוח לנוח, ללמוד ולתרגל.

עדותה של אפרת גרינברג, שותפה לדרך ותרגול, היא תיאור למה שהפך את החוויה הזו לכה משמעותית עבורה.

ביום חמישי האחרון יצאתי לריטריט העמקה מתוך מסלול ההכשרה ״איים של שקט״ מטעם המרכז לחינוך קשוב ואכפתי. זה היה ריטריט של שלושה ימים בנווה שלום, שהצטרפתי אליו ברגע האחרון ולגמרי במקרה בעקבות וואטסאפ קצר ממוריה, אחרי שהכוכבים הסתדרו לי בשורה והייתי נטולת תוכניות או מחויבויות לסופשבוע. אירוע נדיר. ידעתי שאני זקוקה לריטריט הזה.

הריטריט התחיל באופן רשמי בשעות הצהריים, אבל אצלי הוא כבר התחיל בחמישי בשמונה וחצי בבוקר באירוע של ״משמרת המחאה של צומת בני אפרים״. מדובר בקבוצה קטנה של אנשים, בעיקר נשים, בעיקר מבוגרות, שזה למעלה משנה, עומדות בכל בוקר משעה שמונה וחצי עד תשע ומפגינות למען שחרור החטופים. אני מצטרפת לחבורה הנהדרת הזאת כשאני יכולה ובאותו בוקר תכננתי להיות שם ואז לחזור הביתה ולהתארגן לריטריט. בחרתי לי שלט זועם במיוחד (יש לנו סטוק שלטים ותמונות של חטופים) ועמדתי על פי כל כללי הטקס. על פי רב, בצומת בני אפרים אני עומדת נחושה עם השלט הזועם ומרגישה מרמור, אכזבה וכעס. גם באותו בוקר הגעתי עם אותם אורחים מלווים, אבל האירוע שקרה בחמש הדקות האחרונות הפתיע אותי. התחלתי לבכות. זה אפילו לא היה אני, אלא הגוף שלי שפעל באופן עצמאי ובלתי נשלט מול עשרות נהגים ורכביהם. זו היתה הפעם הראשונה שאני עומדת בצומת ובוכה. התבוננתי באירוע, לא נבוכה כלל, וניסיתי להבין את מקורותיו. כיוון שקדמו לו מחשבות על הריטריט – תכנונים תכנונים – הבנתי את הקשר בין האחד לשני. הידיעה שמכאן אני יוצאת לסופשבוע של החזקה, ריפוי והחלמה אפשרה לי להרגיש את הכאב העצום והנורא. הידיעה הגלויה ותחושות סמויות בדבר מסגרת תומכת, טיפולית, מכילה, שאוטוטו עוטפת אותי, פתחה את הדלת לעצב הנוכח שלעתים קרובות מדי מחופש לכעס.

הריטריט היה נפלא. צנוע, מדויק, תפור היטב ומתחשב. המורה, חגית הרמון, הביאה לנו את פלאם ווילג׳ ואת תיך נאת האן. התמה המרכזית היתה תשומת לב לגוף, פשוט ונקי, מה שכל אחת מאתנו היתה צריכה בתקופה קשה זו. ״אני נושמת אני יודעת שאני נושמת, אני נושפת אני יודעת שאני נושפת...״ ״אני נושמת, אני ערה לגוף. אני נושפת אני מחייכת לגוף. גוף. חיוך...״  יחד חזרנו למקורות הסאטי פאטאנה סוטה, ועשינו הליכות מעוררות ביער. מוריה שלנו דאגה לגוף ולתנועה בהנחיות רכות, ודני מקורי הצטרף עם טוב לב אוהב וצלילים. נעמה ניצחה על המנהלות בעדינות ובשקט כאילו אין מינהלות בעולם, והריטריט זרם ללא הפרעה, על מי מנוחות.

אני מתרגלת ותיקה, פסיכולוגית ומנחת מיינדפולנס. כמו כולנו נסחפת בנהר החיים, מנסה לעצור מדי פעם כשאני יכולה באמצעות תרגול והעמקה. לעתים קרובות מדי שוכחת כמה חשובה העצירה המוחלטת שיכולה לקרות רק בריטריט, כמה טרנספורמציה יכולה להיות, ואיך כל ריטריט נושא בתוכו את תגליותיו. בלילה השני, כשכבר הבחנתי בשינוי הפנימי וניסיתי לחשוב איך אוכל לשמר אותו – או יותר נכון, חלקים ממנו... – רשמתי לי בנקודות את ה - Committed Actions שלי: להתמיד בסנגהה, לשנות תנוחת ישיבה, להמשיך קריאה בספר של ג׳וזף גולדסטין, ולבסוף: ריטריט פעם בשנה (בתקופה כמו עכשיו, רצוי פעמיים).

בסוף הריטריט נסעתי במורדות נווה שלום. היתה שקיעה נהדרת מעל שדות ומרחבים פתוחים. הספוטיפיי ניגן, והגברתי שיר שאני אוהבת. פתחתי חלונות ושרתי בקול. הרבה פעמים יוצא לי לשיר את השיר הזה, אבל הפעם ליוותה אותו הרבה שמחה בלב.

חוויה של ריטריט. כתבה: אפרת גרינברג. שותפה לדרך.